בנובמבר 2009, בדיוק שנה לאחר שנרשמתי לטוויטר, זכיתי בתחרות של נטויז'ן והמכללה למנהל, והוזמנתי להיות חלק מקהל (לא גדול במיוחד) בהרצאה-מפגש עם ביז סטון, אחד ממייסדי טוויטר ואולי האדם שהכי השפיע על הקונספט והדרך שבו הרשת הזו מתנהלת עד היום. לא בטוח כמה ממשתמשי טוויטר בכלל מודעים לכך, אבל כל קשר בין אותו אדם לבין מחשבים, שלא לאמר פיתוח אתרי אינטרנט ורשתות חברתיות, הינו מקרי בהחלט. הוא בכלל למד והתעסק באומנות, מקסימום עיצוב גראפי, לא מעבר לכך. במפגש עימו, סיפר ביז (זה כינוי, אבל חייבים להודות שהוא מגניב) כי בעולם המקוון שהיה אז רווי בשירותי הודעות מיידיות (אייסיקיו ומסנג'רים למיניהם), הוא בסך הכל רצה שירות מבוסס רשת, אשר יאפשר שיתוף, מעקב והיסטוריה של סטטוסים בין חבריו – מה שעד אז היה ידוע כ"הודעת אוואי" במסנג'רים הנ"ל. העיצוב הויזואלי הראשוני היה מינימאלי בצורה שגורמת לגיאוסיטיז להראות כמו שיא הטכנולוגיה, אבל זה לא היה חשוב מדי – כי העיקר היה התוכן עצמו, ומי בכלל תכנן על להרוויח מזה כסף? לא היה לו מודל כלכלי, והוא בטח לא חשב שהאתר יהפוך לאחד המשפיעים ביותר באינטרנט, או אפילו בנושאים פוליטיים וכלכליים בזמן אמת בברחבי העולם.

הסיבה שאני משתף את הסיפור הקצר הזה עמכם, היא קודם כל כי מדובר (לדעתי הצנועה וכו') בסיפור מעניין ומלא השראה, שרציתי לחלוק עם קוראיי כבר מזמן – אבל בעיקר כדי להודות לכם, האנשים מטוויטר, לאחר שהגעתי לציוץ ה- 100 אלף שלי..
כשנרשמתי לראשונה לטוויטר, אי שם לפני שלוש וחצי (וקצת) שנים, בסה"כ חיפשתי פלטפורמה שבה אוכל לשמור הסטוריה של הסטטוסים שלי. בחודשים הראשונים, מלבד בוטים וספאמרים (כן, הם היו קיימים כבר אז), עוקבי ונעקביי העיקרים היו בעיקר חברים, שהכרתי במציאות. זה לא באמת היה שונה יותר מדי מפייסבוק, חוץ מהעובדה שבזו לא היו אינספור חורי אבטחה ושינויי עיצוב כל חודשיים.
לשמחתי, בזמן שעבר מאז, גיליתי והכרתי כאן מגוון של אנשים טובים, חכמים, שנונים ומרתקים – כל אחד בדרכו שלו. מכיוון שהייתי גיק לפני שזה נהיה מיינסטרים, כבר היה לי נסיון מכובד בסוגים שונים של פלטפורמות לקהילות וירטואליות – אך זו ללא ספק היתה פעם ראשונה שראיתי אותה גדלה ומתרחבת לנגד עיני, ולקחת חלק פעיל בכך. דרך אותה הקהילה, אשר כמובן לא שווה דבר ללא האנשים שמרכיבים אותה (זה אתם), נחשפתי לנושאים חדשים וצורות מחשבה שלא הכרתי לפני כן, הכרתי חברים חדשים (גם במציאות ולא רק מאחורי מקלדת ומסך מגע), ואף התפתח ז'רגון שלם של מושגים, תרבות שיתוף וחשיפה אישית בזמן אמת, וגם הומור פנימי שלא היו קיימים לפני כן, לפחות מבחינתי.

אם הגעתם עד לכאן, אתם בהחלט כבר רשאים לקרוא לי סחי – אבל לפעמים מגיעות כמה מילים טובות, ללא מעטה של ציניות או סרקזם, ללא התחמקות וללא משחקים מיותרים. אז פשוט להגיד תודה – לעוקבים אחריי, על העניין והתגובות, ולנעקבים, על השיתוף והחשיפה – ולכולם על שיתוף הפעולה הזה, שמייצר קהילה תוססת ומרתקת, שלעולם לא משעממת או מאכזבת. הפכתם לחלק משמעותי בחיי (אבל אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה!), ובאמת מקווה שאתם נהנים ומתעניינים לפחות כמוני.

נ.ב.
פתגם עתיק אומר שזה לא כמות הציוצים שקובעת, אלא מה שאתה עושה איתם.. וכנראה שאם היה אפשר לבדוק בדיוק את התפלגות סוגי הציוצים שלי, רובם היו ריטוויטים (שיתופים מחדש) או תגובות לאחרים, ופחות ציוצים שעומדים בפני עצמם וזהו. לא בטוח על מה זה מעיד, אם בכלל, אבל את החישוב של כמה יוצא בדיוק הממוצע ליום/שעה/דקה (לא לשכוח שאני גם ישן, אוכל, עובד ומבלה חלק משעות היממה) אתם כבר מוזמנים לעשות בעצמכם – בזמן שתעיפו מבט בהיכל התהילה של ציוציי הפופולארים ביותר ;)

אני לא אקטיביסט פוליטי מי יודע מה. יש לי את הדעות שלי, לגבי רוב הנושאים. חברתיים, כלכליים, מדיניים, מה שרק תרצו.לפעמים הן משתנות, לא תמיד הן ברורות בצורה חד משמעית, אבל כנראה שזה עדיף מכלום. ומה אני עושה איתן? בד"כ שותק. מעדיף מעשים מאשר דיבורים – ומעל הכל, מכבד את דעתו של הזולת, שגויה ככל שתהיה (לדעתי, כמובן), כל עוד היא לא פוגעת בי או בסביבתי.

כששמעתי לראשונה על המחאה, רק מספר ימים לפני הצעדה הגדולה,, זה נראה לי תלוש ותכל'ס דיי הזוי. הרי ברור לכולם שבאף עיר מרכזית או גדולה בעולם, אף צעיר עם משכורת מינימום/ממוצעת לא מסוגל או חושב לקנות או אפילו לשכור דירה מרווחת או חדשה – בלב העיר, מרכז העניינים. ואז הצטרפו גם התמונות בפייסבוק, עם כל מיני דיבורים על "כלכלה חדשה", גידול אורגני, החלפת בגדים ועבודות בין חברים (לפני שמתפרסם בפייסבוק?) ועוד מגוון מושגים "היפים" אחרים. אל תטעו, גם אני הייתי רוצה לחיות כמו בשיר החולמני של לנון, אבל צריך להיות גם קצת ריאלים – ואולי יותר כמו שחמי שר, אימפריות נופלות לאט. לא ביום אחד. גם במצרים, אחרי כמה חודשים, אמנם נפלה מפלגת השלטון, אבל האם היום המצב שם יותר טוב? האם המובטלים השיגו עבודה, האם הצעירים רואים עתיד? אני בספק.

אם כל זאת לא הספיק, אז הגיעו הפעולות הליליות, האלימות והמיותרות של גורמים מיותרים כמו השמאל הלאומי. פעולות השחתה של רכוש פרטי או ציבורי, כדי להעביר מסר שולי בצורה חסרת בושה – לא, זו לא הדרך שבה ראוי להביע מחאה. מי שרוצה שיתייחסו אליו בכבוד, ראוי שקודם כל יכבד את האחר. אתם את הקול שלי, כבר איבדתם ולו רק על המעשים האלו.

מאז עברו עוד כמה ימים. והתחלתי לקבל את ההרגשה, בעיקר מחבריי הצעירים ברשתות החברתיות השונות, שהנושא הבוער כאן הוא הרבה מעבר ל"זכות" לגור בלב ת"א בכבוד עם משכורת מינימום או אפילו ממוצעת. שהחרא הולך ומצטבר, אצל יותר מדי מעמדות וגילאים – שעוד רגע זה באמת הולך לפגוע במאוורר החורק והענק שבתקרה. יש אולי שיטענו שהוא כבר פגע, ואנחנו אוכלים אותו וחלקנו אף השתכנע שזה טעים.
בין אם מדובר בעליית המחירים של מוצרי הבסיס באופן קבוע, השכר הזעום של המורים, השעות הלא אנושיות של הרופאים והמתמחים בבתי החולים, התחבורה הציבורית הכושלת והפקקים שמשתרכים מדי בוקר לאורך עשרות קילומטרים בכל רחבי המדינה – וכל זאת בזמן שמשכורת המינימום והממוצעת נשארות סטטיות כמעט לחלוטין.
בקיצור: נמאס מהבטחות שווא, שנמרחות במשך שנים, ומחברי כנסת וראשי ממשלה שרק מעבירים אשמה במקום לקחת אחריות, להציג תוכניות ארוכות טווח שישפיעו גם על האזרח הקטן, ולפעול בצורה ראויה. נמאס לנו מתירוצים, ומשהו יסודי צריך להשתנות.

לאחר מספר שיחות עם חברים, הגעתי למסקנה שעקב כל הנושאים שהזכרתי בפסקה הקודמת, לא יזיק להצטרף למחאה ולהביע מעט סולידריות. אז קפצתי לבקר חבר, שגר על דיזינגוף, ועם קצת מזל הצלחתי להסתדר על חניה נוחה ולא רחוקה מדי. מעולם לא הייתי בהפגנה לפני כן, אבל משהו כבר בדרך הרגיש שזה לא עוד אירוע שולי. עשרות ומאות אנשים מצטרפים בדרך אל תחילת המצעד, וככל שהתקרבנו, הבנתי שאנחנו לגמרי לא לבד.
הגענו אל רחבת הבימה, וההמון כבר נאסף, שואג ונרגש. בהתחלה זה הרגיש כמו סוג של תהלוכת קרקס – עם שלטים ספק רציניים ספק סרקסטיים (לפחות עדיין יש לנו הומור, לא?), כל מיני קישוטים מסביב ובעיקר הרבה רעש. רעש מהסוג הטוב. של אנשים שאכפת להם, שרוצים להשמיע את קולם – אבל גם להקשיב. התחלנו לצעוד, נבלענו בתוך ההמון, מחפשים פרצופים מוכרים, כאילו הגענו למסיבה, רוצים למצוא בתוך ההמון את האנשים שאנחנו מכירים אישית, כדי לשתף בחוויות ובהרגשה. חלק מהדיירים בבניינים בדרך יצאו מהחלונות, חלק לצלם וחלק כדי להביע תמיכה במגוון של צורות – ולא נשמעה אף לו קריאת בוז אחת.
היה מאוד צפוף, וחם, ולח, לא נתנו לזה להפריע לנו. ברור שכל אחד כאן מסיבותיו שלו, יהיו אשר יהיו – אך כולנו רוצים לחיות בכבוד בארץ הזו, ולקבל את מה שמגיע לנו, את מה שהבטיחו לנו, את התמורה על מה שנתנו למדינה בדרכים כאלו ואחרות, מרגע שהפכנו לאנשים בוגרים ועצמאיים..
אווירה מדהימה, סוחפת, הרגשה שאתה חלק ממשהו שגדול ממך. אבל מה זה בדיוק המשהו הזה? הו, כאן בדיוק מתחילות הסוגיות והבעיות.

כפי שחששתי, חלק מהתנועות הפוליטיות (ולא חסרות כאלו בארצנו הקטנה) ניסו לרכב על גל המחאה כדי לשווק ולפרסם את עצמן. אפשר להתווכח אם זה מוצדק או לא, ומדוע. אישית, הרגשתי שסוף סוף יש כאן משהו שמגיע מהעם, ממגוון של אוכלוסיות ושכבות, והאם באמת יכול להיות דבר טהור כל כך? ללא מניע נסתר או יד שבוחשת מאחורי הקלעים ודוחפת את האנשים לכיוון אינטרסנטי מסוים? לא בטוח.
זו גם לא היתה באמת מחאה רב שכבתית. אולי יום אחד יתברר שאני עיוור צבעים, אבל רוב המשתתפים היו צעירים אשכנזים בגילאי 20-30. נכון, פה ושם היו פנסיונרים, או בני מיעוטים (כיפות לא ראיתי בכלל, אבל יתכן שאני פשוט לא גבוה מספיק). רגע לפני שהצעדה הגיעה אל מיקום היעד, ראיתי רופא אחד, עומד במדי חדר הניתוח של איכילוב, עם סטיקר אדום מודבק עליו – "להציל את הרפואה הציבורית" – ונראה שאפילו הוא בעצמו לא היה בטוח אם האנשים סביבו מודעים לתנאי העסקתו ולכך שיום אחד הם יזדקקו לו הרבה יותר מהדירה ההיא על חופי תל-אביב. הסקטור הבולט היחיד ששמחתי לראות הוא תנועות הנוער, בעיקר המחנות העולים הפגינו נוכחות מרשימה וצבעונית – אך מבלי להשתלט על המסרים והשלטים שהיו באירוע.

ואז הגענו אל מיקום סיום הצעדה, שם הובטחו נאומים ממגוון דוברים. למען האמת, לא היינו בטוחים כ"כ מי ידבר על מה, אז הלכנו קצת הצידה להתרענן באייס קפה וקצת קליטה סלולרית אחרי כמעט שעתיים בלעדיה.
כאשר חזרנו, לאחר כחצי שעה, גילינו שחלק מההמון הזועם המשיך לצעוד – לביתו, לבילוייו השונים, וכו'. חם ולח ומאוחר, ואנחנו עייפים. מרחוק נשמעת מערכת הכריזה, דיונים ונאומי תוכחה על כיצד דפקו ומדוע צריך לשפר את מערכת החינוך, הכלכלה ועוד. הכל נכון והכל שחוק. שום דבר לא חדש, לצערי. כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה – אז למה ההרגשה כל כך דפוקה בסופו של יום?
אולי כי כולנו פשוט ממורמרים. כל אחד מסיבותיו שלו, וכולנו ביחד אור איתן.

כמה נקודות לסיכום אותו הערב, והנושא בכלל:

  1. אל תאמינו לדיבורים. הם יפים, מהפנטים לפעמים, אבל הם לא שווים אף פרוטה. אף אחד, גם בשמאל הקיצוני, לא יכחיש את כך שביבי הוא מלך הנואמים בישראל – אבל שם זה נגמר. ללא מעשים, ללא שום דבר פרקטי. הוא יכול להגיד עד מחר "אבל ניסיתי, אבל רציתי להעביר, אבל הקמתי וועדה". בסופו של דבר, האם משהו השתנה? האם מישהו בכלל הביא את הנושא לסדר היום הציבורי באופן ברור ומשמעותי לפני שפרצה המחאה? אני בספק. להזכירכם, לאינטרסים הקואליציונים עם מפלגות כמו ש"ס וישראל ביתנו.
  2. לא, אני לא מאשים רק את הימין, או את ביבי בלבד. בעשור האחרון התחלפו מספיק ממשלות וראשי ממשלות, וזה ללא ספק אסון מתגלגל, שלכל צד במפה הפוליטית יש אחריות עליו. אבל כפי שדורון צברי אמר ב"מדריך למהפכה" (סרט חובה לכל ישראלי), בשביל להתחיל שינוי – צריך קודם להוריד את הראש. צריך להגיע אדם רענן, שלא מקובע למסגרת קיימת ושוחקת או לאינטרסים של לשמור על שום דבר מלבד מקומו בכס.
  3. אל תגידו "אבל זה השמאל, אני לא מזוהה איתם". זה המאבק של כולנו, לא משנה היכן אתם גרים, או מה דעתכם על המצב הבטחוני.
  4. אל תגידו מהפכה, כי כפי שכבר אמרתי, בסופו של דבר זה אותם אנשים שעומדים בראש הספינה החורקת, ושום דבר לא השתנה כבר יותר מדי זמן (לפחות לא טובה). זה גם מתחבר לנקודה הבאה – לאף אחד אין פתרונות קסם. אי אפשר פתאום להפיל את השלטון, להסב את התקציבים מכאן לשם, והכל יסתדר. תסתמו חור אחד, ונהר הג'יפה יתפרץ מחור אחר בגדר. נכון, צריך שינוי בבסיס התפישה, משהו עמוק ואסטרטגי שבתקווה ישפיע על יותר מדי תחומים שכואבים לכולנו יותר מדי – אבל זה תהליך, שצריך לחשוב עליו, לתכנן אותו, ולבצע בצעדים ברורים ומבוקרים.
  5. אל תסתמו פיות – לפחות כל עוד הם לא פוגעים בכם פרקטית או פיזית. היום אתם האנדרדוג, ומחר המצב יתהפך. תנו את זכות הדיבור ותקשיבו גם למי שאינכם מסכימים איתו לגמרי – בסופו של דבר אנחנו כאן באותה הסירה. תמיד צריך להתפשר, ולעולם לא יכול להיות מושלם. אבל המינימום שצריך, זה לתת לאחר את הכבוד שאתם מצפים לקבל בחזרה.
  6. אל תגידו שזה רק הדיור. זה הרבה מעבר לזה. זו הרווחה. זו גם לא אשמת בעלי הדירות, האם אסור לאדם להרוויח על רכושו? אנחנו אמנם במדינה סוציאלית, אבל לא קומוניסטית. הבעיה מתחילה ממדיניות הרווחה וחלוקת התקציב, המשאבים וסדר העדיפויות שמוכתבת ע"י הממשלה והעומדים בראשה. זה הרבה מעבר למחירי הדירות בתל-אביב. זה המחסור בעידוד הבניה לצעירים בכל הארץ, זו התחבורה הציבורית (or the lack of), זו מערכת הרפואה הציבורית והחינוך הממלכתי. אלו הרבה נושאים, אך כולם מגיעים מאותו שורש. כולם סימפטום של אותה גישה בעייתית, מחפפת ומזלזלת באזרח הפשוט, משלם המיסים.
  7. אל תפסיקו. לפעמים נדמה שהשיא מאחורינו, או שלא ברור לאן הולכים. וברור שבסופו של דבר אי אפשר להשפיע על הנעשה בשלטון ללא כח פוליטי כזה או אחר. אבל אם מספיק אזרחים יפגינו כל כך הרבה אכפתיות, יזעקו שהנושאים האלו – הם אלו שבוערים לנו, ולא רק עכשיו, אלא גם בעתיד – אולי זה לפחות יגרום למפלגות הקיימות להתנהג קצת אחרת, ולא רק להבטיח אלא גם לקיים. פשוט כי אחרת הן לא יקבלו את הקול שלנו.
  8. אל תתייאשו. אני לא רוצה להגיד לילדים שלי (יום אחד, בתקווה) ש"מצטער, לפחות ניסיתי להפגין כשזה עוד היה חוקי, ויכלנו להרשות לעצמנו". אני רוצה לדעת שהייתי במחאה שהתחילה את השינוי הגדול.

זהו, זה מה שהיה לי להגיד בנושא.
התחלתי לכתוב את המסמך הזה במוצאי שבת בשעה 3 לפנות בוקר, אבל הייתי צריך קצת זמן לנסח את הדברים. מקווה שזה יצא ברור וראוי – כל פידבק או ביקורת יתקבלו בברכה.

סיכום חוויות משירות קבע

בקטגוריות: צבא

19 פבר' 2011

שנתיים שלמות עברו מאז שהשתחררתי מהצבא, לאחר שירות של קצת יותר מחמש שנים בסה"כ. במהלך תקופה זו צברתי לא מעט חוויות, רשמים (וכמובן גם חברים אבל זה פחות יעניין אתכם), אותם דאגתי לתעד במגוון של צורות, והנה הם לפניכם:

אז איך זה מרגיש?
לא קל להיות חמש שנים באותו בסיס, באותה היחידה.
למעשה, זה כמעט כמו להיות עתודאי – רק שלא מסיימים עם תואר אקדמאי, ואפילו בתקופת הקבע בקושי מגרדים את שכר המינימום. במהלך חמש שנותיי בצבא עברתי מעין תהליך, שניתן אולי להקביל אותו למחזור חיים שלם: בהתחלה, המקום החדש נראה כה גדול ונוצץ, רווי בהזדמנויות שרק מחכות שיקטפו אותן, אנשים חכמים ומרתקים להכיר ולהתחבר איתם, נושאים טכניים לחקור ולהשמיש וכן הלאה והלאה.. אך הזמן עושה את שלו, ולאט לאט מתקרבים יותר ויותר אל עבר האבדון הבלתי נמנע. השביזות שאין יציאה ממנה. המערכת שוחקת, הבירוקרטיה מעצבנת ומעכבת, והמדים שפעם נראו כחלום ילדות שרמנטי הופכים בסופו של דבר לחתיכת הבד הכי סיוטי שאי פעם נגע בעורך.
ואז, מגיע השלב הקשה ביותר. זה מתחיל כשהבנות של מחזור הגיוס או הקורס משתחררות. לאחר מכן, רוב הבנים של המחזור גם משתחררים, ורק מי שהוסיף קבע נשאר. וכך, מוצא עצמו איש הקבע בסיטואציה מוזרה שניתן להקביל אותה אולי רק לילד שנשאר שנה נוספת בגן – כולם קטנים ממנו, והוא מלא בושה על המצב. בזמן שהאזרחים הטריים שולחים אימיילים עם תמונות מרהיבות וסיפורים מהטיול למזרח הרחוק או דרום אמריקה, או אפילו מגיעים למילואים – הנגד נשאר באותו מקום, באותו תפקיד, מרגיש תקוע.
לילה אחר לילה, מוצא עצמו איש הקבע מתעורר מתוך חלומות על השחרור, ומגלה שכל מה שמעסיק את מחשבותיו ונותן מוטיבציה ותקווה להמשיך הלאה – הוא תכנון שתיית השחרור המיוחלת. איני בטוח איך לתאר זאת על מנת להעביר את המסר במלואו, אז כנראה שאין ברירה אלא להשוות ל.. רווקות נואשות. אלו שהגיעו לגיל מתקדם מדי, כל החברות שלהן כבר נשואות, וכל מה שמעסיק אותן הוא למצוא דרכים חדשות להתנפל על הגבר הלגיטימי/פנוי הראשון שימצאו בדרכן. וכך גם הנגד:

  • לכל מקום אליו ילך, יתהה ויחשב האם וכיצד מתאים הוא לביצוע שתיית השחרור (/חתונה) – מבחינת התאמה לתנאי מזג האוויר, כמות האנשים שצריכים להגיע, מיקום מתאים לבמת נואמים, אוכל ושתיה וכיוצא בזאת. למי אכפת שיש עוד חצי עשור עד שזה בכלל יקרה, ומי יודע כמה עבודות שיפוצים ושינויים יערכו במקום עד אז..
  • לכל שתיית שחרור אליה יוזמן או יגיע במקרה, יתבאס לגלות ששוב מישהו השתמש בגימיק שתכנן לבצע באירוע שלו – שבזכותו קיווה, כמובן, שכל האורחים והמוזמנים יזכרו את האירוע ואותו לטובה – בין אם מדובר במאכלים, נאומים, בדיחות, מתנות, או כל טריק אחר.
  • ממש כמו גילה של הרווקה, כך גם הזמן שבו הנגד נמצא בקבע – או הזמן שעוד נשאר לו עד השחרור – הוא נושא שאסור בשום אופן לדבר עליו, אפילו לא בעזרת הרמיזות הקלות ביותר
  • מצד שני, איכשהו כל שיחה שניה עם חברים לשירות תגיע בסופו של דבר לוידוא או השוואה של מי משתחרר קודם. המניע לכך הוא כמובן, לוודא שלא תהיה המשתחרר (/רווקה) האחרון – שכן במקרה שכזה, אף אחד כבר לא יחגוג איתך כשהשחרור המיוחל יגיע.
  • נקודת השבירה היא הנקודה בזמן, שהחל ממנה כמות האנשים שיוזמנו לאירוע מהאזרחות גדולה פי 2 או יותר מכמות האנשים שיגיעו על מדים. כן, זה קורה.
  • ואם זה לא ברור – הנגד כבר מזמן יודע בדיוק, מילה במילה, מה יגיד בנאום השחרור, מה ילבש, היכן יעמוד, על מה יצחק ועל מה ידבר ברצינות, למי יודה ואת מי יחבק.

ואם בחתונות עסקינן, הנה נקודה נוספת שכדאי לשקול:
כל מי שעבר במערכת הצבאית, בוודאי יסכים במידה כזו או אחרת, שהתקדמות בדרגות רק על בסיס פז"מ היא גישה מעט פרמיטיבית, שלא לומר מטופשת, שאינה בהכרח מייצג דבר – הרי לא לכל אחד מגיע להתקדם בסולם הדרגות, המטלות או התפקידים, רק בזכות העובדה שיש לו יותר וותק בארגון, נכון?
עכשיו, תארו לעצמכם מה יקרה אם יקחו את המנהג המאוס מחתונות (נוצריות?), כאשר רגע לפני ההכרזה המרגשת על סיום הטקס באופן רשמי, פונים לקהל ושואלים "אם למישהו יש התנגדות.. בלה בלה.. שידבר עכשיו או ישתוק לנצח" – ויאמצו אותו בטקסי הענקת דרגות?
בנוסף, ניתן להעתיק גם את המנהג של זריקת זר הפרחים אל עבר קהל הרווקות הלחוצות, ובכך להכריע קרבות ארגוניים עקובים מפוליטיקה, באופן שרירותי לחלוטין. הרי כבר עכשיו לא תמיד מתקדמים האנשים המוכשרים או המתאימים ביותר לתפקיד, אז למה שלא להפוך את התהליך לאקראי לחלוטין באופן רשמי?

להקות צבאיות
בעקבות מספר אירועים, החליטו במשרד הרס"ר שיש לשפר את השירות שמוענק למשרתי הבסיס – ולכן יציבו בכניסה אליו תיבת תלונות. מיד לאחר שנודע לי הדבר, שלחתי את ההצעה הבאה:
יש הטוענים כי מוזיקה מוסיפה טעם וצבע לחיים. דוגמא מצוינת לכך ניתן למצוא במחזות זמר, סרטי דיסני ושאר קיטש למיניו, בהם ישנם קטעים רבים שמנגינה הנשמעת ברקע מוסיפה או משנה לחלוטין את המשמעות של התמונה הרצה לנגד עיני הצופים – ולעיתים אף הדמויות עצמן פוצחות בשירה על מנת לתאר את רגשותיהן, המצב בו הן נמצאות וכו'. לאור כל זאת, ברור מדוע יש כאלו אשר היו רוצים שגם במציאות, תתנגן מוזיקה המלווה בצורה תואמת את חייהם האמיתיים – ואני אומר, למה לא, בעצם? הנה דוגמאות למספר סיטואציות במהלך השירות הצבאי, ולצידן שיר מפורסם אשר עשוי בהחלט להתאים:

  • עם הגיוס, יושמע ברחבי בסיס הטירונות או ההדרכה שירם המפורסם של להקת Alphaville, הלא הוא Forever Young .
  • לאחר מכן, כאשר מקבלים ומודדים את המדים בפעם הראשונה (ולמעשה בכל פעם שנכנסים לאפסנאות הבסיס), החיילים ירגישו סקסיים ביותר כשברקע יתנגן השיר בעל השורה המפורסמת You can leave your hat on..
  • בבסיסים פתוחים, במקום להודיע על הפסקות מים, ישתמשו במערכת הכריזה כדי לנגן מדי בוקר ואחה"צ את Working Nine To Five..
  • כאשר יגיעו החיילים אל חדר האוכל, בין הצעקות הבוקעות מהמטבח והמדיח, יוכלו הם לשמוע את השורה שמתארת בצורה כה מדויקת את המצב בפניו הם עומדים – It's Like Ten Thousand Spoons, When All You Need Is A Knife של אלאניס מוריסט כמובן
  • כמובן שלאחר ארוחה דשנה ורוויה בשמן, צריך לנוח קצת במדשאות הבסיס – אז ינגנו הרמקולים שם את "איזו מין שלווה, ולא עושים שום דבר.."
  • בדרך הביתה, כאשר ילכו מטרים רבים מהבסיס אל תחנת האוטובוס הקרובה, או מתחנת האוטובוס אל פתח ביתם, מיואשים ותשושים, ייזכרו הם במילים של The Long And Winding Road מאת להקת הביטלס.
  • כאלו אשר יחליטו לצאת לקצונה, יזכו לשמוע את שירם של להקת היהודים, "עוד ארון אחד", בטקס הענקת הדרגות הנכסף.
  • כאשר יחתמו על שירות קבע, ישמעו את השיר Everything Counts של להקת Depeche Mode. מכיוון שלא מדובר בשיר שכולם בהכרח יכירו או יקשרו, הנה דוגמא שממחישה:
    The handshake seals the contract,
    From the contract there’s no turning back
    [...]
    The grabbing hands, grab all they can,
    All for themselves, after all..
  • לחילופין, ניתן להסתפק במילות השיר "מה שיותר עמוק (אל תוך הקבע) יותר כחול (במדים).."
  • ובכל מקרה, גם אם הצליחו להתחמק מדרגות על הכתפיים – בכל פעם שיגיעו אל השלישות כדי למלא טופס כזה או אחר, ברקע יתנגן "רוצה להיות חבר של קבע.."
  • ולקינוח, כאשר יהיו שבוזים לגמרי ורק יחכו כבר לטופס השחרור המיוחל – אין שיר שיתאים יותר מאשר I Want To Break Free של להקת Queen.

הפינה הלשונית
אולי לא תמיד שמים לב לכך, אבל יש אוצר מילים רחב מאוד שכולנו מכירים אך ורק בזכות(?) השירות הצבאי – מגוון של ביטויים מוזרים שלא נתקלנו בהם בשום מקום אחר לפני כן, אך ברגע שפושטים את המדים – פתאום הם נראים לגיטימיים לחלוטין. גם אם בפעמים הראשונות זה עוד נשמע קצת מוזר, בסופו של דבר כולם מתרגלים.
מי מכם ששירתו בתפקידים טכניים כמו עבדכם הנאמן, בוודאי נתקלו בהטיות שגויות של שורשים שלא באמת קיימים, בפעלים כגון "לתעדף" (לתת עדיפות), או מילים כמו תמחור (לתת הערכה/מחיר) – ולא משנה היכן או באיזה תפקיד שירתתם, אין סיכוי שלא נתקלתם במבנה העונה לשם "פריקאסט".
למרות ולאחר כל זאת, הסוגיה שבאמת הטרידה אותי בנושא במהלך שירותי, היתה לגבי מיכל הובלת והגשת המים, אותו אחד מגושם וכבד, שמלווה כל חייל החל מימי הטירונות בשטח ועד לטקסים המכובדים ביותר בחדר האוכל של הבסיס – האם יש לבטא תרמוקאן, או תרמוקל?
החלק הראשון של המילה ברור – "תרמו" – שכן מטרת המיכל היא לשמור על הטמפרטורה של הנוזלים שבתוכו.
כעת אנו נותרים עם החלק השני והאחרון של הלחם משונה זה, כאשר אפשרות אחת היא "קאן" – זהו למעשה עיברות של המילה Can, כלומר קופסא כלשהי. אפשרות זו, דווקא משום היותה תיאור לא הכי-מדויק לחפץ, היא בהחלט צבאית. מצד שני, האפשרות האחרת, היא צבאית אפילו עוד יותר – שכן היא מערבבת בין שתי שפות שונות במילה אחת, ובנוסף נותנת משמעות הפוכה לביטוי – שכן הדבר האחרון שאפשר להגיד על המיכל הענק הזה, זה שהוא קל לשימוש או קל משקל.

Achievement Unlocked
עם כל הכבוד לצבא, אין תקופה בחיים שבה הבנתי בצורה כה עמוקה ומתסכלת איך זה מרגיש להיות דמות במשחק מחשב – ולא מהסוג המוצלח ביותר, יש להודות.
ראשית כל, היו תקופות בהם כל סדר היום נראה כמו דמות בסימס – מעין רוטינה יותר מדי שגרתית, שעיקר תכליתה היה לנוע בין רחבת הדשא לשק"ם, ובשום פנים ואופן לא לגעת באף מכשיר חשמלי – שכן זה עלול להוביל אך ורק לשריפות ושאר נזקים, לא עלינו.
מדי פעם עושים תורנויות רס"ר, אז כולם מנסים להתחמק מהרס"ר ושלל עוזריו בדרכים מקוריות – בין בניינים בגדלים שונים ומשונים, ולעיתים אף בתוכם – בין מגדלים ענקיים של קופסאות ושלל ציוד. במקרה כזה, חיילים ששיחקו בפקמן ושאר משחקי ארקייד בילדותם צפויים להצלחה גדולה יותר.
האמת היא שלא רק בתורניות – אלא אפילו במקומות ובסיטואציות הכי לא צפויות, לפתע הכל הרגיש כמו משחק קווסט אחד גדול והזוי. צריך לתקן תקלה דחופה, אבל הרשת במחשב שלך נפלה? אין בעיה, רק תלך למדור שאחראי לנושא, והם יעזרו לך. אך אבוי, הם בדיוק ביום הכיף החמישי שלהם החודש, ונותר רק תורן – שעסוק עם עשרים אנשים אחרים שהגיעו לפנייך. כיצד תגרום לו להתייחס אליך? איזה מזל שבדיוק אתמול הבאת לראש המדור שלו את זרעי הפלא שגנבת מהביצה, וכעת הוא חייב לך טובה! כן, זה הגיוני.
בתור ג'ובניק, לא זכיתי לענוד יותר מדי סיכות או עיטורים, דבר שהקשה מאוד על נסיונותיי העלובים להרשים את בנות המין היפה בתחנת האוטובוס. רבים נוטים לזלזל במשרתי היומיות, אך לדעתי הם פשוט לא מודעים לסכנות ולאתגרים החדשים שעומדים בפניהם מדי יום ביומו. אין סיבה שלא יקבלו עיטורים מצטברים על הישגים כמו לתפוס את האוטובוס האחרון הביתה, להתחמק מהרס"ר שעומד בשער הבסיס,  להצליח להחתים את הטופס שרצית בשלישות ממש רגע לפני שהם נסגרים, וכמובן להשכיב את המש"קית שקר-כלשהו..

נגד זו כן מילה גסה. קצת
לסיום, חשוב לי להדגיש – אמנם לא יצאתי לקצונה, אך עדיין שירתתי תקופה מסוימת בקבע – ועדיין, זה לא אומר שצריך להשתמש במילות גנאי כמו "נגד". באמת, יש כל כך הרבה דרכים אחרות לתאר:
תגידו חתמו מראש כשהיו ילדים ולא הבינו את המשמעות, תגידו בולסי עוגות מהשק"ם, נוהגים במלגזה, הולכים הביתה בחמש וחצי בדיוק וגם זה לפי איזור זמן מוקדם יותר..
תקראו להם מגדלי שפמים, מדברים מהגרון, מגרדים שעות לגמו"ש במכללה שאף אחד לא מכיר, תספרו שהם נכנסים למגורי בנות בשורטס וגופיית סבא ואומרים "זה בסדר אני פה רק כדי לבדוק את תקינות מטפי כיבוי אש", חותמים בקלות ולא למעריצים, מחזיקי מפתחות של קאנגו, הולכים למלונות הזולים בארץ רק כי יש שוברים, שכרטיס האשראי שלהם פג תוקף הרבה לפני תאריך השחרור..
אפילו תכנו אותם תגי XML, יוצרים buffer overflow בכל פעם שתוכנת השלישות מנסה לחשב את הפז"מ שעבר או זה שנשאר להם עד השחרור..
רק אל תגידו נגדים!

תודה לכל מי שתרמו רעיונות והשראה: יאיר כהן (יאיא), קובי עטיה, דני מור, עומר ואן-קלוטן וכמובן תוכנית "חלומות בהקיציס".
פוסט זה הינו סאטירי, ואין לפרש את הנאמר בו ברצינות או בכלל.

רופא מחשבים

בקטגוריות: גיקים

8 ינו' 2011

לאחרונה נדמה שחצי מעם ישראל חולה. אמנם השנה החורף מורגש הרבה פחות מהרגיל, אך לחיידקים כנראה לא באמת אכפת ממצב העננים יותר מדי – ולאחר שגם לגופי הסתננו כמה ממזרים כאלו (או לחילופין, חיסון השפעת לא היה אפקטיבי דיו), מצאתי את עצמי מבלה מספר ימים בין המיטה לקופת החולים.
בתור אדם ריאלי (או כזה שמתיימר להיות) שחי במאה ה- 21, ציפיתי שהרפואה המודרנית תוכל לספק פתרונות אפקטיביים לכאביי – אך מסתבר שלא כך הדבר. אפשר לקטר עד מחר על כך שחמש דקות לפציינט אינן מספיקות, אך לא כאן הבעיה הפעם – כי בכל מקרה, בסופו של דבר תסיים עם הנחיות והמלצות שנשמעות כמו תרופות סבתא.

מתוסכל, עדיין חולה ועם קצת יותר כדורים באמתחתי, חזרתי הביתה – ולפתע חשבתי, למה שלא להשתמש בשיטה על תחומים נוספים? הרי המונח וירוס ממזמן אינו קיים רק בתחום הביולוגיה. אז הנה כמה רעיונות שתוכלו להשתמש בהם כדי לטפל מהר יותר בבני משפחה ושכנים מבוגרים, שמבקשים שתתקנו את הבעיות במחשב שלהם:

  • היגיינה אישית- חשוב מאוד לשטוף באופן יסודי את המקלדת והמסך אחרי כל צפיה במצגת עם נופים מהממים, וכמובן לרוקן את סל המחזור לאחר כל שימוש, כן? אנחנו לא רוצים שאריות של ביטים נגועים מסתובבות חופשי. בנוסף, אם אתה חולק את היוזר שלך עם אדם נוסף בבית, אולי כדאי שתגלשו בנפרד בימים הקרובים.
  • טיפול זול- קח את ה- <אנטי וירוס חינמי> הזה, אולי זה יקל קצת. החברה שייצרה אותו פשטה את הרגל בעשור הקודם, אז לא ממש בטוח לאילו מקרים הוא יעיל. אבל אם לא יועיל – בטח לא יזיק.. מדי. השרת היחיד שממנו ניתן להוריד את ההתקנה מעט מיושן גם הוא, אז תיאלץ להמתין מספר שעות עד שההתקנה כולה תגיע אליך.
  • מנוחה- יש לשמור על דיאטת גלישה ושימוש דלה וזהירה בימים הקרובים. לא לפתוח קבצים גדולים מדי, זה מקשה על מערכת העיבוד שצריכה לטפל בנגע.
  • ולסיכום- "זה וירוס שמסתובב עכשיו בין התיבות של כולם, אין מה לעשות, זה פשוט בא והולך. צריך לתת לזה זמן, בהתחלה זה ימשיך להתפשט במחשב ולהדביק איזורים נוספים – אך בסופו של דבר זה יפגע בחלקים קריטיים של מערכת ההפעלה, ובכך גם הוא עצמו לא יוכל להתפשט יותר וייסוג.

שיהיה לבריאות!

רק לפני מספר שבועות נפתח ה"אנדרואיד מרקט", חנות האפליקציות למערכת ההפעלה של סלולרים מבית גוגל, לשוק הישראלי – וכעת גם אנחנו יכולים סוף סוף (ובלי לעשות כל מיני טריקים מלוכלכים) להשיג גם את האפליקציות בתשלום.

היות ואני משתמש מאוד מרוצה של מערכת ההפעלה הזו מזה כמעט כשנה, יצא לי להתקל בלא מעט אפליקציות, טובות יותר או פחות, חינמיות או בתשלום. חשוב לי להדגיש כי למרות שקיימות אלטרנטיבות אשר מאפשרות להשיג את האפליקציות האלו בצורה לא חוקית וללא תשלום (או בתשלום מופחת), אני אישית חושב שראוי וכדאי לשלם עליהן בדרך הרשמית היחידה – מכיוון שיש אנשים שעמלו זמן רב על מנת לספק לכם את המוצר הזה, ומגיע להם תגמול הוגן (מלבד העובדה שכך תמיד תקבלו עדכונים ותיקוני באגים באופן שוטף וקבוע). בנוסף, לרוב המוחלט של האפליקציות בתשלום, תוכלו למצוא גרסת Demo או Lite שתספיק על מנת שתוכלו להתרשם מהיכולות ורמת הגימור לפני שתקנו את הגרסה המלאה – על מנת למצוא אותה, כל שאתם צריכים לעשות הוא ללחוץ על "More apps by this developer" כאשר אתם צופים באפליקציה בתשלום, ובחיפוש שיחזור לחפש את הגרסה המתאימה. כמו כן, שימו לב כי ניתן לבטל את הרכישה בתוך 24 שעות ולקבל את מלוא הכסף בחזרה (אך כמובן שלא ניתן לחזור על התהליך שוב לאחר מכן עם אותה האפליקציה).

לגבי הרשימה:
כפי שתראו, לצד כל אפליקציה השתדלתי להביא סיקור של היתרונות שלה על פני המתחרות לה, אך גם חסרונות לשם ההגינות (ובתקווה שהמפתחים של אותן האפליקציות יתגברו עליהן בקרוב). הסדר הוא פחות או יותר מהיותר שימושי/חובה (לדעתי) ליותר נישתי, ובסיום יש גם רשימה של מספר משחקים בתשלום. על מנת לחסוך בזמן לא הוספתי סקרינשוט או קישור לכל אפליקציה, אז תיאלצו פשוט להקליד את השם בחיפוש במרקט במכשיר שלכם, שם תוכלו לראות פרטים נוספים כמובן. אם לא מצאתם – כנראה שיש לכם שגיאה, או שהמכשיר שלכם לא מריץ גרסת אנדרואיד שתומכת באותה אפליקציה כרגע (כולן נבדקו על ידי על מכשיר נקסוס וואן שמריץ אנדרואיד 2.2 – שזו הגרסה הכי חדשה כרגע)

וכעת.. הנה היא!

Tasker (4€)
ככל הנראה ה-אפליקציה שחובה לכל בעל מכשיר אנדרואיד, אפליקציה שאין מקבילה לה באף סמארטפון אחר כיום!
מאפשרת להגדיר מצבים במכשיר, ולבצע פעולות או לשנות הגדרות כאשר הם קורים. אני יודע שזה נשמע מאוד לא ברור, אז הנה כמה דוגמאות נפוצות ויחסית פשוטות- למשל, להתאים את רמת הבהירות של המסך או עוצמת הצלצול כאשר אתם במשרד או בבית (מצב אשר ניתן לזהותו לפי מיקום GPS ו/או התאים הסלולריים שמולם המכשיר שלכם מתקשר) ; להשתיק את הצלצולים במכשיר כאשר הטלפון "הפוך" עם פניו כלפי מטה ; ועוד ועוד. כמובן שאלו רק שתי דוגמאות פשוטות יחסית, וניתן להגדיר עוד הרבה פעולות במגוון של מצבים ותנאים.
ראוי לציין כי אפליקציה בשם Locale עשתה דבר דומה ואולי אף קודם לכן, והשתמשתי גם בה בעבר. העדפתי לעבור לטאסקר, מכיוון שנראה שהיא מאפשרת להגדיר מצבים מתוחכמים יותר, וצורכת פחות משאבי מערכת. כמו כן, ראוי לציין כי ישנם לא מעט פלאגאינים אשר מוסיפים יכולות ל- Locale, אך ברוב המקרים הם מגיעים בילט-אין בטאסקר, אך גם אלו שלא – נתמכים על ידי שתיהן.
דוגמאות נוספות: http://lifehacker.com/5601133/push-your-automated-android-to-awesome-heights-with-these-tasker-setups

Luancher Pro
אפליקציית תחליף דף-הבית המועדפת עלי, כאשר המתחרה העיקרית שלה היא ADW. העדפתי אותה בעיקר כי היא הוכיחה את עצמה לאורך החודשים האחרונים, וכל הזמן נוספים פיצ'רים לגרסה בתשלום (אם כי גם החינמית לא רעה בכלל).
מלבד העובדה שהיא מתבססת על אפליקצית מסך הבית הרגילה, ניתן לשנות ולהוסיף מגוון של הגדרות – החל ממספר מסכי הבית וכמות האיקונים בכל מסך, דרך שורת קיצורי דרך אשר זמינה תמיד בתחתית של כל אחד ממסכי הבית (ללא תלות באיזה מסך אתם נמצאים, וניתן להגדיר פעולה נפרדת ללחיצה וללחיצה ממושכת) ועד לווידג'טים נגללים (למעלה/למטה) אשר יעדכנו אתכם על הרשתות החברתיות ושאר אמצעי התקשורת (מייל, הודעות) ללא צורך לפתוח בכלל את האפליקציות המיועדות להן. אפשרות שימושית נוספת, היא האפשרות לשנות את גודלו (אורך ו/או רוחב) של כל ווידג'ט שתשימו במסכי הבית, וכך ניתן להתאים את אלו אשר גדולים או קטנים מדי לטעמכם.

Visual Task Switcher Full (1.99$)
תחליף לתצוגה של Recent Applications, רשימת האייקונים שקופצת בעת לחיצה ארוכה על כפתור הבית. במקום רק איקון, ניתן לראות מעין תצוגה מקדימה (נוחה ויחסית מרווחת) של כל אחד מחלונות האפליקציה. החסרון העיקרי בה, הוא שהיא מראה רק את האפליקציות שרצות כרגע ברקע, ואין אפשרות להוסיף את אלו שהפעלתם לאחרונה גם אם נסגרו לאחר השימוש.
טיפ: אם אתם משתמשים ברום כמו CyanogenMod , ניתן להשתמש באפליקציה כתחליף לרשימת ה- recent applications. אחרת, היא פשוט נרשמת על-גבי תהליך הבית (luancher), כך שלחיצה אחת על מקש הבית תביא אתכם אליה, ולחיצה נוספת תחזיר אתכם אל מסך הבית.

WidgetLocker LockScreen (1.99$)
אפליקציה אשר מהווה תחליף למסך הנעילה הסטנדרטי של המכשיר. מאפשרת לשנות, להוסיף ולהזיז – סליידרים, קיצורי דרך ואף ווידג'טים.
אם מוגדרת סיסמא לפתיחת נעילת המכשיר, תיאלצו להקיש/לפתוח אותה לפני שתוכלו להכנס לאפליקציה המבוקשת. כך, לדוגמא, ניתן להפעיל את הפנס של המצלמה או את המצלמה עצמה, ללא צורך לחפש את קיצור הדרך המתאים במסך הבית שלכם – זה יתבצע כעת ישירות ממסך הנעילה.
נקודה אחת בעייתית: לא מצאתי אפשרות לנעול את השימוש בשורת הנוטפיקציות למעלה, וכך לעיתים עלולים ללחוץ עליה בטעות, ובמקרה הגרוע יותר – לחיצה ממושכת על כפתור הכיבוי (למשל כאשר המכשיר בכיס צמוד או קטן) עלולה לכבות את המכשיר מבלי שבכלל תשימו לב.

Folder Organizer (0.99€)
אפליקציית חובה לכל מכשיר אנדרואיד לדעתי – מאפשרת לחלק את כל האפליקציות ואנשי הקשר שבמכשיר לקטגוריות, על מנת שניתן יהיה למצוא אותן בקלות. ניתן לסמן אפליקציות מועדפות, וכל אפליקציה יכולה להכנס תחת יותר מקטגוריה אחת. כולל ווידג'טים, קיצורים למסך הבית ועוד.

Pure Messenger Widget (1.29€)
ווידג'ט שמרכז בתצוגה אחת את כל הפעילות החברתית שלכם – מיילים, הודעות, פייסבוק, טוויטר וכו'. מתעדכן הרבה ומאוד נח לשימוש, אם כי לוקח קצת זמן להבין. תומך בסקינים, וניתן לגלילה ב-לאנצ'רים המתאימים (כך קל יותר לעבור בין הרבה הודעות מבלי להכנס וללחוץ על כל אחת "נקסט").

Root Explorer (1.3€)
כשמו כן הוא, אפליקציה לצפיה, עריכה, שינוי וניהול של קבצים במכשיר – כולל קבצי מערכת (דורש root כמובן).
מאוד נח לשימוש, רק כדאי להזהר ולבדוק היטב לפני שמשנים קבצים או הגדרות מערכות..

Smart Keyboard Pro (1.99€)
ככל הנראה המקלדת הכי טובה היום בשוק, לפחות מבין אלו שמאפשרות להקליד בעברית. הרבה הגדרות שניתנות לשינוי, כולל מספר סקינים (שמשנים לא רק את צבע המקשים אלא גם הגודל והמרווח ביניהם), ואפשרות לגיבוי אוצר המילים. יודעת ללמוד מילים חדשות בצורה טובה, ואף לתקן שגיאות נפוצות בהתאם למילים שאותן אתם מקלידים יותר. פיצ'ר נוסף שאהבתי: לכל מקש יש טקסט נוסף שמופיע, כאשר לוחצים על אחת האותיות בלחיצה ארוכה (לדוגמא חלק מהאותיות מייצגות מספרים כאשר לוחצים עליהן למשך כשניה-שתיים, וכך לא צריך לעבור לתצוגת מספרים על מנת להקליד מספרים וסימנים בודדים)

SlideIT Keyboard (5.99€)
מקלדת נוספת, ככל הנראה פרי פיתוח ישראלי שהופיעה הרבה לפני ה- Swype המפורסמת. מאפשרת להקליד מילים ע"י "מריחה" של האצבע בין האותיות של המילה אותה אתם רוצים להקליד. רעיון מאוד טוב, הביצוע מוצלח מאוד באנגלית אבל בעברית זה הופך להיות בעיה – מכיוון שלכל מילה יש הרבה הטיות, וזה מתחיל להיות מייאש ללמד את המכשיר את כל ההטיות (כולל זמנים, גופים, תחיליות וסופיות) של כל מילה שאתם מכירים.

Ringleader Pro (1.5$)
אפליקציה שמאפשרת לרכז את הגדרות הרינגטונים השונים לכל האפליקציות במכשיר (מייל, הודעות, מסנג'ר וכו') במקום אחד. חוסך זמן כאשר רוצים לברר איזה רינגטון נבחר לכל אפליקציה, או כאשר רוצים לשנות אותם באופן מרוכז. ניתן אף להגדיר פרופילים למצבים שונים (כגון שעות ביום) ולהחליף ביניהם בקלות ובמהירות. הדבר היחיד שחסר לי בה כרגע: אין אפשרות לגיבוי של פרופיל קיים, על מנת שניתן יהיה לשחזר בקלות לאחר התקנה מחדש או מעבר למכשיר אחר.

PowerStrip: MultiTasking Dock (0.99$)
מעין מסך בית נוסף (לא תחליף), אשר "מרחף" מעל החלון הפעיל של האפליקציה בה אתם נמצאים. מאפשר להגדיר קיצורי דרך לאפליקציות או ווידג'טים נפוצים למען נגישות מהירה יותר, ובכך ניתן לשנות הגדרות ללא לצאת או למזער את האפליקציה בה אתם נמצאים.

Startup Auditor (0.99$)
מאפשרת לשלוט באפליקציות אשר עולות עם המכשיר (לאחר ה- boot הראשוני), ו"להרוג" אוטומטית את חלקן אם אינכם רוצים שיטענו מיד לזכרון או יתחילו לעבוד ברקע עד אשר תפעילו אותן בעצמכם.
כדאי גם לשים לב לתוכנה דומה אך חינמית בשם Startup Cleaner אשר מתיימרת לעשות את אותו הדבר בדיוק – אך ללא תשלום.

Extended Controls (0.79€)
ווידג'ט בלבד – בכל רוחב שתרצו, ועם כל הגדרה אשר ניתנת לשינוי (הדלקה/כיבוי) במכשיר – כולל APN (תקשורת דאטא סלולרית), פנס (אם יש מצלמה עם פלאש ואפליקציה תואמת מותקנת), WiFi Tethering (אנדרואיד 2.2 בלבד) וכו'. ניסיתי כמה כאלו, ולדעתי זה הווידג'ט הכי נח ומקיף שקיים כיום בשוק.

WeatherBug Elite (1.99$)
ככל הנראה האפליקציה הכי טובה למעקב אחר תחזית מזג האוויר – לא רק טמפרטורה, אלא גם נתוני רוח, לחות וכו'. ניתן לצפות בנתונים על מפה, לבדוק מספר מקומות בעולם במקביל וכו'. כוללת אפשרות לעדכון אוטומטי מדי מספר שעות, בהתאם לעיר בה אתם נמצאים. כולל ווידג'טים במגוון גדלים.

Beautiful Widgets (0.99€)
אוסף ווידג'טים יפים ועם הרבה אפשרויות לשינוי המראה (סקינים), הן של מזג אוויר ו/או תצוגת שעון, והן של שינוי ההגדרות במכשיר (חיווי ושינוי מצבי ה- WiFi, BT וכו').

BatteryIndicator Pro (0.99$) , BatteryTime Pro (0.99$)
שתי אפליקציות שמאפשרות לראות את מצב הבטריה, אילו אפליקציות צורכות יותר משאבים, ולחזות כמה זמן נותר לשימוש במכשיר בהתאם לסוג השימוש שתעשו בו (המתנה, שיחות, גלישה, צפיה בוידאו וכו'). כולל גם ווידג'טים כמובן. אני לא ממש זוכר מה ההבדל בין שתיהן, אז אני ממליץ פשוט לנסות את גרסאות הדמו/לייט ולהתרשם בהתאם.

CacheMate (1$)
אפליקציה אשר מתיימרת לנקות בבת-אחת את הזכרון המטמון של כל האפליקציות המותקנות במכשיר, על מנת לחסוך במקום אחסון ובזמן שהיה לוקח למשתמש לבצע זאת ידנית לכל אפליקציה בנפרד. לא ניסיתי יותר מדי, אבל הרעיון נשמע מעניין. דורש root.

Touiteur Premium (1.99€)
הקליינט הכי טוב לטוויטר כיום לדעתי, לפחות לאנדרואיד.
מוביל מעל כל השאר מבחינת העיצוב הויזואלי ונוחות השימוש, וגם עשיר בפיצ'רים, יציב ומאוד טוב בכלליות. גרסאות חדשות יוצאות בקצב דיי תדיר (לפעמים אפילו יותר מאחת בשבוע), המפתח מאוד אכפתי ומקשיב לרעיונות המשתמשים והגולשים ומיישם אותם בהתאם.

photo Sleuth Pro (1.99$)
שימושי בעיקר לאנשי הטוויטר – בעת לחיצה על קישור שמפנה לאתר שיתוף תמונות (TwitPic, Flickr וכו'), יחסוך את הפתיחה של הדפדפן (שלפעמים עלולה לקחת מספר שניות) ופשוט יציג תצוגה מקדימה של התמונה שנמצאת בתוך אותו הקישור. קיימת גרסה חינמית אשר מוגבלת יותר, בה התצוגה המקדימה מטושטשת יחסית – לחיצה על התצוגה המתאימה תפתח את הקישור לדף התמונה המקורית והמלאה בדפדפן המועדף עליכם.
חסרון: האפליקציה לא מתעדכנת בקצב מספיק (או בכלל), ולכן אתרי שיתוף תמונות שמשנים את מבנה הלינקים שלהם ו/או אתרים חדשים לא תמיד נתמכים. כנראה שבקרוב יהיה פיצ'ר דומה בקליינט של טוויטר עליו אני ממליץ בהמשך הפוסט.

DroidAnalytics (0.99€)
אם אתם בעלי אתר/בלוג כלשהו ומשתמשים בשירות הסטטיסטיקות של גוגל, אפליקציה זו תאפשר לכם לצפות בנתונים ובגרפים השונים בקלות וביעילות. זה הכל :)

משחקים:

Space Physics (1.99$)
Shoot U! (2.99$)

שני משחקים כיפיים שיכולים להעביר כמה שעות כל אחד. כל מסך הוא חידה פיזיקלית אשר אפשר לפתור באמצעות הכלים הניתנים לכם.

Everlands (1.5€)
משחק חשיבה מאתגר ומקורי, קצת מזכיר את אותלו (סוג של סוגר שטחים מבוסס לוח), אך כאן לכל דמות אשר תמקמו על הלוח יש יתרונות וחולשות משלה אל מול השאר. הרבה שלבים, ובהחלט משחק מאתגר.

Radiant (1.5€)
משחק פעולה, "בן דוד" של Space Invaders בשילוב עם Asteroids. אתם חללית אשר נשלחה להלחם בפולשים מהחלל שמנסים להשמיד אתכם – עם מגוון כלי נשק, מסכים וצורות. העלילה משעשעת ומכילה הרבה התייחסויות למי שגדלו על משחקי פעולה וארקייד דומים בשנות השמונים.

Robo Defense (2.99$)
משחק בסגנון של Tower Defense – במסך יש לפחות נקודת כניסה אחת ולפחות נקודת יציאה אחת, ביניהם עוברים כל מיני יצורים ורובוטים. אתם מתחילים כל שלב עם סכום כסף מסוים, ועליכם לבנות הגנות אשר ישמידו את היצורים לפני שיספיקו להגיע אל צידו השני של המסך. ככל שתצליחו להשמיד יותר, כך תקבלו יותר כסף – אשר יאפשר לכם להוסיף הגנות נוספות; בסיומו של כל שלב תקבלו ניקוד, עימו תוכלו לחזק את ההגנות למסכים הבאים, ולפתוח (unlock) אפשרויות חדשות וסוגי הגנות חדשות.

זה הכל! וזכרו – האפליקציות האלו לא עולות הרבה כסף, והן בהחלט שוות את זה (אני לא היחיד שחושב כך, אגב). אם לדעתכם טעיתי או פספסתי אפליקציה או משחק כלשהו, אשמח לשמוע – אתם מוזמנים לכתוב על כך בתגובות.

בקטגוריות: Uncategorized

25 פבר' 2010

הותיקים שביניכם בוודאי זוכרים את מגוון התחפושות שפרסמתי כאן, אי שם בפורים 2008.

כעת, התחפושת שלי מאותה שנה (קרנג הרשע, מסדרת הטלויזיה המצוירת "צבי הנינג'ה") מועמדת לתחרות בעמוד הפייסבוק של עיתון עכבר העיר.
אתם מוזמנים לצפות בעמוד התחרות בפייסבוק (לינק), ואם אתם חושבים שמגיע לי לזכות – כל שעליכם לעשות זה להצביע לטובתי ע"י ביצוע "like" על אותה התמונה.

אגב, אם אתם ממש רוצים לעזור – מוזמנים להפיץ בקרב חבריכם (מייל או פרסום על הקיר בפייסבוק), התחרות מסתיימת בראשון בערב!

כנסו לקישור, בצעו

אז כן, קניתי נקסוס וואן. הרבה שאלו אותי לדעתי בנושא, אז הנה כל השאלות שנתקלתי בהן, ועוד כמה טיפים ודברים שכדאי לדעת.
מכיוון שהביקורת ארוכה מאוד, פרסתי אותה על פני מספר פוסטים, שזהו הראשון שבהם. השתדלתי לשמור על הגיון/קשר כלשהו בין הפסקאות השונות – אם אתם לא מוצאים אותו, חבל :)

מה זה בכלל?
למי שלא יודע, Nexus One הוא הסלולרי/סמארטפון הראשון מבית גוגל.למעשה, זוהי הגדרה מעט מבלבלת- שכן מערכת ההפעלה אותה הוא מריץ (Android) קיימת בשוק מזה כשנתיים, ואילו מי שמייצר את המכשיר הפיזי עצמו היא חברת HTC. אז מה בכל זאת "גוגלי" פה? קודם כל, אנדרואיד היא מערכת הפעלה שגוגל מובילה את פיתוחה ועיצובה, ובמקרה של הנקסוס – גם מעצבת את חווית המשתמש, הן בתוכנה והן בחומרה.
המתחרים העיקריים של המכשיר כיום הן ה- iPhone 3GS המפורסם, ה- N900 של נוקיה, וה- Droid/Milestone מתוצרת מוטורולה – שלמעשה מריץ גם הוא את אותה מערכת ההפעלה, אך כולל מאפיינים פיזיים וחווית שימוש שונה (לפעמים לטובה, לפעמים פחות).
כדאי לציין שבחודשים הקרובים HTC (כמו גם חברות נוספות) מתכננת להוציא מכשירים נוספים שמבוססים על גרסתה החדשה של אנדרואיד, וחלקם אף צפויים להתעלות על הנקסוס הן מבחינת חומרה והן מבחינת החוויה שיציעו למשתמש.

קודם כל- איך "השגתי" אותו?
ובכן, את הנקסוס אפשר לקנות בשתי דרכים- בתוכנית התחייבות לרשת מסוימת, ואז הוא עולה פחות (בתמורה לכך שתבזבזו יותר דקות שיחה וכו') – אבל זה רלוונטי רק למי שגר בארה"ב, אז נדלג על זה.
אפשר לקנות את מכשיר הנקסוס1 ללא כל התחייבות, ופתוח לכל רשת GSM שהיא (בארץ זה אומר פשוט אורנג', סלקום ופלאפון גם כן) – כל מה שצריך הוא להכנס לאתר שגוגל פתחה לכך ולבצע הזמנה. הבעיה היא, שגוגל יודעים שאתם גולשים מישראל, לפי כתובת ה- IP שלכם. אז מה עושים? גולשים דרך מישהו אחר, או במילים אחרות- פרוקסי. לא אכנס להסברים והגדרות טכניות- אני מניח שמי שקורא את זה כבר יודע לפחות את הבסיס. רק אציין ש:
1. אפשר למצוא הרבה כאלו ע"י כמה חיפושים בגוגל
2. הרבה פרוקסים שתמצאו הם פרקטית מתים/איטיים ברמה ששום דבר לא עולה, ובשביל זה יש אתרים אחרים שאפשר להכניס להם רשימה של פרוקסיז והם בודקים בשבילך את כולם – ואומרים לך מה באמת עובד ומה חרטה. מספיק למצוא אחד שעובד במהירות סבירה (תהליך ההזמנה אורך כחמישה דפים, כך שעם קצת סבלנות גם פרוקסי איטי מאוד יספיק כאן), ויש לכם מכשיר בדרך אליכם!
3. כדי לגלוש דרך פרוקסי פשוט מתקינים את FoxyProxy לפיירפוקס שלכם (מה זאת אומרת אתם לא משתמשים בפיירפוקס? אל תדבר איתי בכלל :) ) ואז מגדירים לו שיעבור דרך הפרוקסי שמצאתם עבור כל האתרים שעונים לתנאי של "*.google.com/phone*".
4. לפני שאתם מתחילים לגלוש דרך הפרוקסי, רצוי להכנס לאתר של Google Checkout ולהכניס את כל הפרטים שלכם – החל מכתובת המשלוח בארה"ב ועד למספר כרטיס האשראי שלכם. אם כבר הכנסתם את הפרטים האלו בעבר, עדיין רצוי להכנס לאתר כדי לוודא שאתם logged-in (גוגל עושים וידוא-סיסמא כפול, כך שגם אם אתם כבר מזוהים מול שירותי גוגל השונים על הדפדפן/מחשב הנוכחי, עדיין תדרשו להכניס את הסיסמא שוב לפני הצ'קאאוט – ועדיף לעשות זאת לפני הפרוקסי מאשר במהלכו/דרכו).
במידה ותהיתם, אין בעיה לשלם על המכשיר ולשלוח אותו למישהו אחר בכתובת אחרת- כל עוד הכל נעשה מאותו חשבון גוגל. הוא כמובן יסתיר את הקופסא היטב במזוודה שלו בדרכו לארץ, אחרת עלולים לתפוס אותו במכס ואכלתם אותו (עלולים לשלם קנס/מס של עד מאות שקלים).

הלאה, קבלת המכשיר והפעלה ראשונית:
שמח ונרגש, המכשיר הגיע אלי כעבור מספר שבועות.
הקופסא לבנה וסימפטית, ארזה היטב והמכשיר מוגן בתוכה כמו שצריך. אין שום חוברת מנופחת, רק כמה צעדים פשוטים בכתב גדול וקריא, עוד חוברת קטנה שמסבירה על האחריות ואיפה אפשר לקרוא פרטים נוספים (רמז: תרשום את שם המכשיר בחיפוש של גוגל..) וזהו בערך. המכשיר מגיע עם כרטיס זכרון נשלף מסוג microSD בנפח של 4 ג'יגה (אפשר להחליף באחד אחר מאותו סוג, עד 32 ג'יגה) מתוצרת סאנדיסק – בהחלט בונוס נחמד, ונפח סביר מאוד בשביל שימוש התחלתי. מבחינה פיזית, אגב, הנקסוס1 פחות או יותר באותם מימדים של האייפון לדורותיו, אך דק יותר ושוקל מעט (5 גרם) פחות. בניגוד לאייפון, ובדומה לרוב הסלולריים בעולם, המכסה האחורי מתפרק בקלות – וכך ניתן להחליף בטריה בשעת הצורך, או להצטייד במספר בטריות לשימוש ארוך מחוץ לבית (המכשיר מגיע עם בטריה אחת בלבד, כמובן). למי שרוצה לראות פירוט מלא ומדויק של מפרט המכשיר (שעל חלקו אספר ואסביר עוד בהמשך), ניתן לראות כאן.
מספר הוראות ראשוניות שמגיעות עם המכשיר, מכוונות אותי להטעין אותו עד שהבטריה תתמלא (כמובן). טריוויאלי אבל לא תמיד זוכרים זאת- המטען שמגיע מתאים לשקע אמריקאי (מבחינה פיזית) ולכן יש להצטייד במתאם מתאים, בעלות של כמה שקלים נוספים. מבחינת ה.. חשמל עצמו, המטען מסוגל לקבל כל מתח מ- 100 ועד 240 וולט, כך שאין שום בעיה לחבר אותו בארץ ובעצם בכל מקום בעולם. בצד המכשיר, אגב, המטען מתחבר דרך חיבור microUSB סטנדרטי, מה שמאפשר לו להטען גם (אם כי לאט יותר) ע"י חיבור לכל מחשב באשר הוא (כבל מגיע יחד עם המכשיר, בנוסף למטען).
לאחר ההטענה והכנסת כרטיס הסים המקומי שלי למכשיר, אני מקבל את האנימציה היפה והנחמדה שפותחה במיוחד(?) עבור מכשיר זה, ונחשף לראשונה בחיי למערכת ההפעלה אנדרואיד, בגרסתה החדשה ביותר – 2.1 – שרצה על המכשיר. זמן ה- boot של המכשיר לוקח בין 30 ל- 60 שניות בממוצע (תלוי בכמות התהליכים שהתקנתם והגדרתם לעליה עם/ברקע של המכשיר), ובסופו תוכלו להתחיל להשתמש במכשיר בעל מסך גדול (3.7 אינץ' מסוג AMOLED) אשר מציג תמונה ברורה וחדה מאוד (הרזולוציה גדולה מזה של האייפון וה- N900 המתחרים). המגע של המסך מגיב טוב ומהר – וכמו שרובנו רגילים, ניתן להשתמש בו בעזרת מגע אצבע (סטיילוס לא יעבוד כאן). מספר שאלות ראשוניות מאפשרות לי לקשר בין המכשיר החדש שבידי לבין חשבון הגוגל שלי – זאת, כמובן, על מנת שאוכל לגבות ולסנכרן מכל מחשב לסלולרי ובחזרה, את פרטי אנשי הקשר שלי, לוח-השנה, הודעות המייל ועוד רבים וטובים. השמועות אומרות שאפשר להשתמש ברוב הפיצ'רים גם אם אין לכם יוזר בגוגל, אבל.. נו, באמת?
בסנכרון הראשון מומלץ להגדיר מראש רשת אלחוטית שדרכיה תעבירו את המידע בפעם הראשונה, שכן שימוש בחיבור ה- 3G עלול להיות איטי יותר (בחלק מהמקרים) ובעיקר לצרוך הרבה מידע – כך שתלוי איזו חבילת דאטא יש לכם.
סנכרון אנשי הקשר והמייל עבר בהצלחה ובקלות, ללא שום תקלות מיוחדות. הממשק של אנשי הקשר מאפשר לסנכרן/לייבא פרטים של אנשי הקשר גם מפייסבוק, ואף להצליב בינם לבין אלו שקיימים באנשי הקשר של ג'ימייל (חלקם אף מאוחדים אוטומטית, לפי כתובת המייל ו/או זיהוי של שם תואם). לצערי, למרות שיש תוכנות להתעדכנות שוטפת מול אתרים נוספים, כרגע אין אפשרות לסנכרן/לייבא פרטים מרשתות/שירותים חברתיים נוספיים (כמו טוויטר) ישירות אל תוך רשימת אנשי הקשר – אם כי הדבר משתנה ממכשיר אחד למשנהו, ותלוי בעיקר ב- UI שכל יצרנית (מוטורולה, HTC וכו') מוסיפה למכשיריה. ניתן גם להוסיף ולשנות זאת ע"י אפליקציות צד שלישי, כגון aContacts או AddressBook, אם כי גם אותם לא בדקתי עדיין.
יש לציין שלא ניסיתי לייבא/להעביר אנשי קשר ממכשיר אחר בנוסף לכך, פשוט כי המכשיר הקודם שלי היה N76 של נוקיה, ובגלל כל מיני באגים של סימיבאן (מערכת ההפעלה העיקרית של מכשירי נוקיה), הוא סירב לייצא אנשי קשר לכל תוכנה/פורמט שהוא, בלי קשר לנקסוס בכלל. חבל.

תחילת השימוש במכשיר – מאפיינים פיזיים של חווית המשתמש:
קודם כל- מבחינה פיזית, המכשיר אינו כולל מקלדת נשלפת (בניגוד ל- Droid/Milestone של מוטורולה או ה- N900 של נוקיה, אחיו ומתחריו בקטגוריה).
בדומה לאייפון, יש כפתור רחב אחד על צידו ההיקפי-עליון של המכשיר, שמשמש לנעילת/פתיחת/כיבוי/הדלקת המכשיר ותצוגתו. בצד ישנם כפתורים להגברת והנמכת הווליום (שבחלק מהאפליקציות ניתן להתמש בהן כדי לדפדף – מעין page up/down כשאתם בדפדפן, למשל) אך אין כפתור להשתקה מיידית של המכשיר. ממש מתחת למסך התצוגה ישנם ארבע כפתורים- חיפוש, בית, תפריט וחזרה- דבר שנראה ברור מאליו למי שכבר השתמשת באנדרואיד בעבר, אך כדאי להסביר את הרעיון והשימושיות למי שלא כל כך מכיר או מבין מדוע:
כפתור החיפוש- מאפשר כמובן חיפוש מהיר בכלל תכני המכשיר (אנשי הקשר, תוכן הודעות, היסטוריית גלישה וכו') או ספציפית באפליקציה שבה אתם נמצאים, אם היא מאפשר זאת. כפתור הבית מאפשר לחזור ישירות למסך הבית של המכשיר (עליו אספר קצת עוד רגע), ממש כמו הכפתור שיש מתחת למסך באייפון. שני הכפתורים האחרים מעניינים יותר, ומשתנים בהתאם לאפליקציה שבהם אתם נמצאים. כפתור התפריט עוזר לנצל טוב יותר את המסך של כל אפליקציה או משחק שתפעילו – בכך שהוא נותן אפשרות ל"הקפצה" של רשימת אפשרויות והגדרות הקשורות למסך בו אתם נמצאים, אך רק אם תבקשו זאת. הוא מכסה בד"כ כשליש מהמסך, וכך גם העיצוב נשאר נח ואלגנטי. כפתור החזור כשמו כן הוא- מאפשר לחזור אחורה בין המסכים השונים שעברתם, בין אם באותה האפליקציה או בין אפליקציות שונות (אגיע לעניין המולטיטסקינג עוד מעט).
השימוש בארבעת הכפתורים נח מאוד, אם כי נדרש זמן מסוים של שימוש כדי להתרגל – אלו הם כפתורי טאצ', ולכן אין פידבק פיזי בעת הלחיצה עליהם.
לסיום- מתחת למסך ישנה גלגלת (מעין ג'וסטיק שטוח), בדיוק כמו שאפשר למצוא במכשירי הבלאקברי למיניהם. היו הרבה ביקורות על האם בכלל צריך כזה דבר במכשיר, והאמת שהיא אכן דיי מיותרת. מלבד אלטרנטיבה לממשק המגע של המכשיר, ניתן להשתמש בה בעיקר במשחקים שונים (בהם יותר קל להזיז חפצים או דמויות בדיוק רב יותר), ועל מנת לקבל התראות על אירועים חדשים במכשיר (לדוגמא, כאשר יש מייל חדש שלא נקרא – והמסך כבוי – הגלגלת תהבהב לסירוגין על מנת להתריע על אירועים חדשים שדורשים את תשומת לבכם – ניתן להגדרה ושינוי, כמובן).
בנוסף, כמובן שהנקסוס מצויד במצפן דיגיטלי וחיישן תנועה, שמבחין כאשר אתם מטים את המכשיר לצידו, או מסובבים אותו בתשעים מעלות לתצוגה אופקית.

מה בכל זאת היה חסר בתחילת השימוש במכשיר, ולמה זה לא נורא בעצם?
קודם כל, צריך להגדיר למכשיר כיצד להתחבר לשירותי ה- DATA של המפעילה הסלולרית שלכם, על מנת שתוכלו לגלוש באינטרנט דרך החיבור הסלולרי, כאשר אין רשתות אלחוטיות זמינות באיזור (או אם השכנים לא מוכנים לגלות לכם את הסיסמא). הדבר לא לוקח יותר מדקה-שתיים, ויש מדריך מאוד ברור ומסודר באתר iAndroid. בניגוד לשמועות ולספקות שהיו בנושא, לנקסוס אין שום בעיות עם קליטת 3G בארץ – לפחות באורנג', זה עובד מעולה, חלק ומהר.
הקטע הקצת יותר מסובך (אבל לא מדי) הוא התקנת העברית על המכשיר. למרות שזה לא המכשיר הראשון בעולם שמריץ את מ"ה אנדוראיד, משום מה גוגל/HTC החליטו לשחרר אותו ללא תמיכה בעברית. מה זה אומר? אפשר לקרוא עברית, אבל אין פונטים.. התוצאה: ריבועים ושאר ג'יבריש. יש מספיק מדריכים ברשת שמסבירים כיצד לעשות זאת, ולדעתי לא צריך להיות גאון מחשבים כדי לעקוב אחריהם ולבצע את כל הצעדים הנדרשים, אבל ידע מסוים והבנה כללית בטכנולוגיה לא תזיק כאן :)
חשוב להדגיש כי על מנת להעתיק את קבצי הפונטים העבריים למכשיר, יש לבצע לו Unlock/Rooting. בניגוד לתהליך ה- Jailbreak המקביל-בערך באייפון, כאן מדובר באפשרות חוקית לחלוטין, שהמכשיר מאפשר לך לבצע ללא שום התחכמות – בהנתן הפקודה המתאימה, ולאחר שהסכמת לוותר על חלק מהאחריות למכשיר. הסיבה שצריך לוותר על האחריות, היא שתהליך ה- unlock מאפשר למעשה גישה מלאה לכל קבצי והגדרות המערכת של המכשיר – ובכך נותן למשתמש יד חופשית לשנות כל שירצה (על כך יפורט יותר בהמשך), ולכן יתכן גם נזק. כמובן שכל עוד יודעים מה עושים, או פשוט עושים רק את מה שבטוח- לא נשקפת סכנה אמיתית ליציבות המכשיר. לאחר העתקת הפונטים, יש להתקין מקלדת וירטואלית (כזאת שמופיעה על המסך, כמו באייפון) שמציגה אותיות בעברית – זאת אפשר לעשות ישירות מהמכשיר, דרך ה- Android Market אליו אגיע בהמשך.

בחלק הבא של הביקורת: חווית השימוש במערכת ההפעלה עצמה, על מסכיה השונים, שימוש וטיפול בטקסט ומולטימדיה, אפליקציות ומשחקים מומלצים, ועוד ועוד..

השיר הבא נכתב ע"י עבדכם הנאמן, כבר לפני מספר חודשים, בהתבסס על השיר "ריקוד קטן (שתי נשמות)" של יזהר אשדות.
למי שלא מכיר, הנה הקליפ:

http://www.youtube.com/watch?v=UAfD0Jj6dwQ

והנה הגרסה הגיקית-מחודשת:

שתי תקלות קופצות בשרת
אחת גדולה, השניה לא ברורה
רשת, נפילה, הודעה מעצבנת

שתי תקלות קופצות על הצג
הבוס מתקשר, צריך למהר
לוחש לנו באמצע הלילה

וכל זה גרר לילה לבן
בלי הגיון ובלי תחושת זמן
שתי תקלות גררו השבתה שלמה..

שני מפתחים מנסים לדבג
עכשיו מאוחר, עכשיו יש גם פיצה
מתי השליח כבר יגיע?

שני מפתחים בחדר שרתים
מתפללים לאל ומחכים
שהמסך הכחול ייפתר כבר

וכל זה קרה באמצע סופ"ש
בלי שום חופשה ובלי התראה
שני מפתחים יצאו מתוסכלים נורא

שני מפתחים בבוקר שאחריי
אחת התעלף השני מזריק קפה
השני מזריק לו קפה..
פתק אדום מונח על הצג
פתק אדום עליו מצויר
חדר שרתים וירח

וכל זה קרה בלילה לבן..

חדשות נפלאות (או מזעזעות, תלוי את מי שואלים)- אחרי חודשים רבים של הזנחה פושעת, הבלוג הולך לחזור לפעילות מלאה! ובקרוב יהיו גם הרבה שיפורים והפתעות חדשות.

עד שכל זה יקרה, אתם מוזמנים לשמוע אותי בפודקאסט של אהוד קינן וחברו ארז רונן, הלא הוא "פודקאסט זה לחלשים", בו התארחתי לפני כשבוע. למי שלא מכיר, רק אסביר בקצרה שפודקאסט זה למעשה כמו בלוג, רק שבמקום טקסט יש אודיו ו/או וידאו בכל פוסט. אז ממש כאן תוכלו לשמוע אותי מדבר בקצרה על חלק מהדברים שהספקתי לעשות מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה.

ועד הפעם הבאה, שתהיו לנו שנה נהדרת!

בימים קודרים שכאלו, אני מנסה לחשוב מה עובר בראשם של הקופירייטרים הפוליטיים בארצנו. למה הם לא מצליחים להיות קצת יותר מקוריים מקודמיהם וקודמי-קודמיהם (אולי כי זה אותה קבוצה כל הזמן?), ואם במילא נראה שאף אחד כבר לא מאמין לאף פוליטיקאי – למה לא לנסות לפחות לשעשע אותנו קצת על הדרך? אם תשאלו אותי, הסלוגן של הבחירות בארץ צריך להיות "בואו בהמוניכם, חגיגה לדמוקרטיה – אירוע של פעם בשנה!".

בכל מקרה, הנה כמה דברים שכן ראויים לציון ממערכת הבחירות שעוד רגע תגיע אל סיומה החמצמץ..

ראשית, פרסומת לשמפו כלשהו, שרכבה על גל הפרסום שקיבל הקמפיין של אהוד ברק:

לא מחפף, מחזק. לחצו להגדלה

ואם כבר מדברים על מפלגת העבודה, באמת שלא הצלחתי להבין מה הפואנטה של פרסומת ה- "חמסה חמסה" – האם מישהו שם הבין שהם הולכים לקבל כל כך מעט מנדטים הפעם, שהחל מהמקום השישי זה כבר לא ריאלי? או שאולי רק אמונות תפלות יוכלו להציל את מצבם העגום בסקרים? ואולי זה בכלל נסיון נואש לפנות לפלחים נוספים של האוכלוסיה? בכל מקרה, לשיפוטכם:

חמסה חמסה - לחצו להגדלה

מכאן נמשיך עוד שמאלה, ונגיע לכרזה המשעשעת היחידה בכל הבחירות האלו (וגם זה בקושי) – השלט הבא הודבק על מספר בלתי מבוטל של פחי זבל ברחבי תל-אביב:

מרצ נגד ביבי: יש דברים שלא ממחזרים - לחצו להגדלה

למי מכם שעדיין מתלבטים למי לתת את קולם, באתר השוואות-המחירים המפורסם זאפ הרימו דף במיוחד בשבילכם (אם כי לא ברור מה קובע את סדר הופעות המפלגות בעמוד), ואילו אתר אחר מציע לכם לשלב בין המועמדים המועדפים עליכם.  (תודה לליאור גרוסמן)

ואם אפשר, רק עוד בקשה אחת – אולי מישהו ילך כבר לנציגים של התנועה הירוקה, וישאל אותם למה הפליירים שלהם לא מודפסים על-גבי נייר ממוחזר?

למי שעדיין לא שבע מכל אלו, אגב- עידו קינן כבר כתב בשבועות האחרונים על פרסומות לבחירות בסגנון של אפל, סטיקרים מעוותים ושלל גימיקים (ועוד כמה נוספים), עיוותים של כרזות, צירופים משעשעים של כרזות, אשף של כרזות, ואפילו על בובות קרטון של ראשי המפלגות העיקריות.

אודות הבלוג

ניתן ל ערוך תוכן זה בשורה 22 בקובץ sidebar.php שבתבנית

פוסטים

  • yoav85travel: שמח שמצאת פלטפורמה להוציא את כל המרמור שלך, בצורה אנוני [...]
  • הלוחש לטוויטר: "אני צריך להיות ליד מחשב כדי לאשר תגובות ‎‫#פחח‬&quo [...]
  • הלוחש לטוויטר: טרול או לא. התגובה הייתה מכל הלב ואם אתה מסרב לפרסמה, זה [...]
  • הלוחש לטוויטר: מאפס ל-100 אלף עוקבים ב-3 וחצי שנים זה הישג אמיתי. מאפס ל-10 [...]
  • אורנה: יואב, בני היקר! מרתק ומעניין. המשך להיות אבן שואבת לכל [...]

עם היד על הדופק


נהנתם מהקטעים בבלוג? רוצים להתעדכן על הנעשה כאן בצורה מיידית, מהירה וקלה? ובכן, זה פשוט! ישנן מספר דרכים להרשם לעדכונים:

הזינו את הכתובת שלכם כאן, כדי לקבל מייל יומי עם כלל הקטעים החדשים בבלוג עדכונים בדוא"ל
רסס פוסטים רסס פוסטים
(לא יודעים מה זה רסס? הנה הסבר קצר)